🎧 לצפייה בשיעור המקורי ביוטיוב: לחצו כאן
אחרי כל ברית מילה מתיישבים לסעודה. כולנו רגילים, ולכן כמעט לא שואלים: מה מקומה של סעודה גדולה אחרי המצווה? הפרשה, פרשת וירא, נותנת תשובה כפולה: מקור, וטעם.
הראשון שנימול לשמונה ימים היה יצחק אבינו, ומכאן ״ברית יצחק״. ומיד אחר כך עשה אברהם משתה גדול. מה הוא רצה בו, ומה אנחנו צריכים לרצות בסעודה שלנו?
התורה מספרת: ״וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל, וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק״ (בראשית כא, ח). לפי חז״ל בפרקי דרבי אליעזר וגם בזוהר הקדוש, זה היה ביום המילה.
אברהם הזמין לסעודה את גדולי הדור ואת משפחותיהם. למה? כדי להודות לה׳ יתברך, להללו ולשבחו ולפרסם את הנס ברבים.
״וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה״ (בראשית כא, ז)
מפרש רש״י: ״מי מלל״ הוא לשון שבח וחשיבות, כמו ״מי פעל ועשה״, ״מי ברא אלה״. כלומר: ראו מי הוא ה׳, ששומר הבטחתו. מבטיח ועושה. זה מה שפרסמו ברבים, ובזה הודו לה׳ בפני כולם.
ומעשה אבות סימן לבנים. עד היום כל בית ישראל עושה ברית מילה בשמחה עצומה, ובסעודה, ומשתה גדול. זו הסיבה הראשונה, וצריך רק לא לשכוח את מטרת הסעודה: להודות בה לה׳.
עצם הסעודה מביעה שמחה ושמחים במצווה הגדולה. אבל הרבה יותר טוב לעמוד בסעודה ולהודות לה׳ בקהל ועדה, על עצם נתינת הבן, על הלידה, על האפשרות למול, ועל כל הניסים שסביב כל הריון וכל לידה. כך עשו אברהם ושרה, וכך נוהגים אבות רבים בסעודת ברית.
מאותה סיבה נהגו לעשות ״קידוש״ גם להולדת בת, ולהודות בו לה׳ יתברך.
מסופר בשם מורנו ורבנו הרב אליעזר מנחם מן שך זצ״ל, שהחשיב מאוד את קידוש הבת וכל שכן את סעודת ברית המילה, שאמר: אם זוג היה חשוך בנים עשרים שנה, או אפילו עשר שנים, ולבסוף נפקדו, האם לא יעשו סעודה גדולה ויעמדו להודות לה׳ בלי סוף על כל הטוב שגמלם?
ואם נולד בן או בת אחרי שנה בלבד, ושוב אחרי שנה, צריך להודות בכפליים, כי זכו להיפקד מהר ולא היו צריכים לחכות עשר שנים.
הסיבה השנייה לסעודה היא מדברי הגמרא במסכת שבת: כל מצווה שישראל קיבלו על עצמם במסירות נפש ובשמחה, עדיין עושים אותה במסירות ובשמחה. כדוגמה מביאה הגמרא את ברית המילה, שישראל קיבלו במדבר במסירות ובשמחה. ולכן עד היום עושים אותה במסירות ובשמחה, והסעודה היא ביטוי לשמחה הזאת.
גם יהודים הרחוקים מתורה ומצוות מקיימים את המצווה הזאת, בשמחה ובסעודה. מכאן מוסר השכל: ככל שאדם עושה מצוות במסירות ובשמחה, כך המצווה נכנסת ומשתרשת בגנים של יוצאי חלציו, והם יחזיקו בה לנצח.
הסיבה השלישית שמעתי לפני כשלושים שנה, בסעודת ברית של נכד לגאון רבי יוסף עדס. עמד ודיבר שם מורנו ורבנו הגאון רבי יהודה צדקה זצ״ל, ראש ישיבת פורת יוסף, ושאל: מה מקומה של סעודה גדולה אחרי הברית? והוא ענה על פי העקידה.
שתי שאלות על העקידה בפרשה. האחת: מדוע בירך המלאך את אברהם אבינו רק אחרי הקרבת האיל, ולא בפעם הראשונה, אחרי שעמד בניסיון? והשנייה: פעם אחת נאמר ״וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי״ (בראשית כב, יב), ופעם אחרת נאמר ״אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ״ סתם, בלי ״ממני״ (שם, טז).
הרב צדקה סיפר על הצדיק רבי אריה לוין זצ״ל, שהיה רגיל לנסוע מדי יום מירושלים לבית הסוהר ברמלה, לעודד את האסירים ולהניח להם תפילין ולזכות אותם.
יום אחד הגיע לשם, ובאותו יום הוטל עוצר: אין יוצא ואין בא. השומר לא נתן לו להיכנס. הוא ניסה להפציר, ולא עזר. יהודי אחר שהיה שם אמר לשומר: ״תן לו, מסכן, זה יהודי זקן שבא מירושלים לשם שמיים, בלי שום מטרה ממונית״. השומר ענה: ״אל תספר סיפורים. אני לא מאמין. אין דבר כזה, מישהו שבא בלי כסף״.
רבי אריה המשיך להסתובב סביב בית הסוהר וחיפש בכל זאת פתח, איזו דרך להיכנס. השומר ראה אותו מרחוק ואמר: ״אם אתה כל כך מוסר נפש, סימן שבאמת אתה לשם שמיים. בוא, היכנס״.
מי שרק רוצה לצאת ידי חובה, או שהוא שם בגלל פרנסה, עושה את תפקידו. אמרו לו שיש עוצר, הוא חוזר הביתה. אבל אדם שמחפש בכל זאת איך לקיים את המצווה מגלה שכל כולו לשם שמיים, בלי נגיעות אישיות.
כך היה אברהם אבינו. אחרי שעמד בניסיון הוא היה בצער גדול. אמרו חז״ל שבנה מזבח, כביכול לבטלה. על מה היה להקריב קורבן? הוא לא חיפש להתפטר מהעניין וללכת הביתה בשמחה עם בנו: עשיתי מה שה׳ רצה, ויש לי את הבן חי. אילו היה כך, היה רק יוצא ידי חובה.
אבל הוא הקריב את האיל, שהיה מזומן עוד מששת ימי בראשית (כמו שנאמר בפרקי אבות). ורק אז היה ראוי לברכה. לכן בירך אותו המלאך דווקא אחרי הקרבת האיל, שאז התברר בבירור: ״לֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ מִמֶּנִּי״, דווקא ממני, מתוך שם שמיים וללא שום נגיעה אישית. רק לעשות רצון ה׳.
ולכן אנו עושים סעודה אחרי המצווה הגדולה הזאת: כדי להראות כמה חביבה עלינו המצווה, ושאנחנו לא רק יוצאים בה ידי חובה.
ואפשר להוסיף סיבה רביעית: ברית המילה היא כריתת ברית בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. כשעושים חוזה כזה, ודאי שזו שמחה עצומה שראוי לעשות עליה סעודה.
ראוי להתחזק בזה, ותמיד לשמוח ולהודות לה׳ יתברך על הכול.